למה אני לא יכולה להפסיק לצפות בסדרות על כתות

אם הייתי מצטרפת לכת, כנראה שזו הייתה כת שבה רואים סדרות דוקו על כתות. כלומר, זו לא כת, זו קבוצה של אנשים עם תחום עניין משותף (היו כותבים באתר). אנחנו רק רואים סדרות וסרטים (אני אוהבת) ואז יושבים במעגל (זה עדיף על לעמוד) ומדברים עליהם (כל עוד גם אני מדברת, אני בעד). הייתי מגיעה לפגישה הראשונה, קצת מהוססת, ומתיישבת בשורה האחרונה. המנחה הכריזמטי של הקבוצה היה מפעיל את "נופת צופים: מתפללים ושותקים" – תרגום נוראי לשם הנפלא "Pray & Obey", סרט דוקו על כת מזעזעת במסגרתה גבר אנס נשים רבות וכולם מאוד הופתעו, כמו תמיד. 

אחרי הפגישה הייתי מנסה להתגנב באיטיות החוצה אבל הוא היה עוצר אותי, שואל לשמי ומסתכל לי בעיניים. שואל בכנות גמורה: "אז מה חשבת על הסרט?" ואני הייתי אומרת שלדעתי, זה רק עוד מופע הזוי של שליטה גברית, שהעניין הוא אפילו לא המין, אלא הכוח. הוא היה מתרשם מאוד, ומבקש שאני אשאר רק עוד כמה דקות – לחלוק עם הקבוצה. אז הייתי נשארת וחולקת, ואז חוזרת שוב, רק כדי שמישהו יתפעל מהדעות היפות והנכונות שלי על כל הסרטים האלו. אחרי כמה זמן הייתי כבר הופכת לחלק קבוע בקבוצה, מוצאת חברות ומעמד חברתי, אנשים שמקשיבים – מי לא היה נשאר בקבוצה כזו? הייתי משלמת עוד ועוד כסף כדי להגיע לעוד מפגשים ולראות עוד סרטים. עושה טובות שאני לא רוצה לעשות עבור אנשים שאני מנסה לרצות (כמו להיות אחראית על האוכל, או לדאוג שמישהי תגיע לחדר השינה של המנחה הכריזמטי).  אלוהים יודע כמה סרטים הייתי רואה לפני שהייתי מבינה שאני בעצמי, כבר בכת. 

זה אולי החלק העצוב בכל הסרטים האלו שאני אוהבת, הם מורכבים מראיונות עם אנשים שהייתי רוצה לקרוא להם תמימים, או טיפשים – אבל הם אני, ואני הם. כל האנשים שמוצאים את עצמם בכתות (ולא חלילה, נולדו לתוכן) מגיעים אליהן כי הם במשבר. הם בדיוק עברו פרידה כואבת, אבדן גדול או סתם איבדו כיוון. הם פשוט מרגישים לבד, ואין הרבה רגשות אנושיים שקל להזדהות איתם יותר מבדידות. מספיקה חוויה אחת של תחושת לבד עוצמתית כדי להביא אדם לכדי דמעות, רחמים עצמיים ורצון עז לספר למישהו שזה לא הגיע לו. כל האנשים הללו, שיושבים על כל הספות האלו, ומספרים לכל המצלמות האלו איך רימו אותם ושיקרו להם, גנבו מהם ואנסו אותם, תמיד מתחילים בסיפור על חיפוש בית וקהילה, ועל התחושה שהשגת אותו – עד שהבנת שהבית הזה פוגע בך. שאין שם אף אדם שרוצה בטובתך. כמה שובר לב זה לחשוב שמצאת את מה שחיפשת ואז לראות שכולם בעצם צוחקים עליך. 

כמה מזכירה התחושה הזו את מה שאני מרגישה כל יום בחודשים האחרונים, בכל פעם שאני רואה חדשות. במשך שנים חשבתי שהבית הוא בטוח ושיש מי ששומר עליו, שיש אנשים חזקים וחכמים, שכולם שם כדי להגן עליי. כמה טעיתי. עכשיו אני מרגישה כמו שאני מדמיינת שכל יוצאי הכתות שלי מרגישים – מבולבלים מהעולם החדש עם החוקים החדשים שהם הולכים בו, לא בטוחים איך הגיעו לנקודה הזו, מעורערים מהצורך ללמוד מחדש מה נכון ומה לא. מתרגלים לומר בקול שכל מה שהיה נורמלי ורגיל הוא בעצם רק שקר מרגיע. 

לפחות בסוף כל סדרת כת יש רגע של אופטימיות מנחמת בתצורת מונטאז' של דמעות וחיבוקים, מהחיים החדשים של יוצאי הכת.

הם מצאו קהילה חדשה, קצת פחות "כתית", של שורדים, חברים ובני משפחה תומכים. מקום שבו אפשר לשתף אחד את השני במה שעברו. הם נותנים ולידציה לרגשות האחד של השנייה. מספרים על הבדידות שחשו לפני ותוך כדי. מתנצלים אם פגעו אחד בשני. מודים שטעו. מנסים ללמד אחרים שלא לטעות כמוהם דרך ראיונות אינסופיים לסדרות של נטפליקס (בתמורה לתשלום נדיב מאוד, אני מקווה). יש לנו כל כך הרבה ללמוד מיוצאי הכתות, שבמקום לכעוס אחד על השני על שלא ראו מה שלא יכלו לראות – פשוט מקשיבים, מבינים ומתנצלים. כמה חבל שלא רץ בבחירות איזה יוצא כת, אדם שיכול לומר לנו: "גם אני הייתי אבוד וחיפשתי תשובה, גם אני חשבתי שמצאתי וגיליתי שלא. אולי מותר לנו לטעות. אולי מותר לנסות מהתחלה".

סרטי כתות מומלצים:  - Waco: The Rules of Engagement

Escaping Twin Flames -

The Vow -

Keep Sweet: Pray and Obey -

The Keepers -