צפייה בפרקים האחרונים של "אהבה חדשה" הרגישה פחות כמו דייט בטלוויזיה ויותר כמו מסע במנהרת הזמן. כששם הכריז בביטחון ״אני בן אדם של פעם״ ונכנס הישר לסטריוטיפ ה"פרמיטיב" כשהודיע לגבי שאין דבר כזה ידידים, או כשליה הבהירה לדביר שרשימת החברות שלו נמחקת מעכשיו - משהו בתוכי התכווץ. זה לא היה רק הוויכוח הזוגי הרגיל, זה היה ריח חריף של נפתלין ומוסכמות ישנות שחנקו את המסך. הטיעון המרכזי של מחנה ה"אין ידידים" הוא פשוט ומבהיל כאחד: אם גבר ואישה נמצאים באותו חדר, זה חייב להיגמר במיניות. הטענה הזו היא עלבון...

בואו נדבר על הטרנד הכי צבוע בטלוויזיה היום. בתוכנית הריאלטי ״אהבה חדשה״ נוצר דיון בה בצד אחד יובל הדיירת, אומרת שזה לא גברי אם גבר נותן לאישה לשלם בדייטים (כל דייט, גם החמישים-אלף) בעוד בצד השני תום, שלא מוכן להיות הארנק של בת הזוג שלו. זה מצרף לפוסטים בקבוצות נשים בפייסבוק שמגדירות גבר שמבקש לשלם חצי-חצי בדייטים כ״קמצן״ - בהגדרה הכללית, יש פה את התופעה של נשים שמחפשות את ״הגברים של פעם״ לטענתן, אלו שידעו לחזר, אלו ששילמו על הדייט בלי להניד עפעף, אלו שהיו גברים ג'נטלמנים ולא חיפשו להתחלק...

בעולם שבו נשים עדיין נעדרות מתפקידי מפתח - היעדר שמוביל באופן ישיר להחלטות שמתקבלות ללא ראייה נשית, ולעיתים אף פוגעות בנשים - ברור שהמצב חייב להשתנות. בתור אישה, זה מרתיח אותי לראות דיונים, מיטאפים או פורומים מקצועיים שמתנהלים על טהרת הגברים, במיוחד בנושאים שנוגעים לכלל האוכלוסייה. אבל לפני שבועיים, כשבג"ץ הוציא פסיקה שמהותה היא "כפייה" של מינוי נשים (בממשלה שבה לא כיהנה ולו מנכ"לית אחת), משהו בי בער. אם יש דבר אחד שאני שונאת במקומות מחוסרי ייצוג, זה את התחושה שנבחרת רק כדי להיות ה"שריון" או...