פעם כשטיירה בנקס התחרפנה ולא היה סושיאל שיוכיח אותה

לא מזמן יצא הדוקו על הריאליטי של AMERICA'S NEXT TOP MODEL ששודר לראשונה ב- 2003. 

מדובר בתוכנית ריאליטי שבה מתמודדות צעירות התחרו במגוון אתגרי דוגמנות, צילומים ומשימות במטרה לזכות בחוזה דוגמנות ולהפוך ל"טופ מודל הבאה של אמריקה".

קראתי לא מעט פרשנויות וזוויות שונות למה שקרה, כביכול, בתוכנית הזו לפני עשרים שנה. רוב הטקסטים אומרים בסוף את אותו הדבר, רק בניסוח מעט אחר. התכנים היו מזעזעים, ורובם לא היו עוברים היום בשום אופן. מה שהכי צורם לי הוא שלא נראה שטיירה והצוות שלה באמת לוקחים אחריות. במקום זה, קל יותר להפנות אצבע מאשימה אל “רוח התקופה” שחיינו בה אז בלי להבין את הקודים ההתנהגותיים הלא כתובים שעל פיהם אנחנו חיים היום.

אבל יש גם ביקורות שמזכירות דבר חשוב יותר- גם היום קורים דברים שאינם קבילים. והפער הוא רק בזמן. כשנסתכל עליהם מפרספקטיבה של עוד עשר או עשרים שנה, נגיד בדיוק את אותו הדבר. השאלה היא למה לחכות לפרספקטיבה העתידית, אם אפשר (וצריך) להגיד את זה כבר עכשיו.

יש כל כך הרבה ביקורת ודעות שרצות היום בפלטפורמות הסושיאל, כאלה שנסכים איתן יותר וכאלה שנסכים איתן פחות. אבל אולי דווקא בזה יש משהו מכונן. יש פלורליזם, יש שיח, ויש לנו גישה אליו. משהו שפעם פשוט לא היה. אחד הדברים שהכי מצמררים אותי בראייה לאחור הוא עד כמה הייתי חסרת אונים מול התכנים שנחשפתי אליהם. צפיתי בתוכנית הזו כשהייתי ילדה בשלב שבו אמות המוסר שלי עדיין לא היו חדות, והמצפן הערכי שלי נע בתוך מנעד די צר שהתעצב בעיקר מהמסגרות של החיים: בית, בית ספר, מה שמותר ומה שאסור, מה שאומרים לי ונחשב נכון או לא נכון.

בגיל שצפיתי בתוכנית עוד לא ידעתי להפעיל שיקול דעת חד או ביקורת נוקבת. מה שראיתי היה נתון להתקבל פשוטו כמשמעו. ויותר מזה, יש בנו משהו כמעט אינסטינקטיבי שאומר שאם מראים לנו את זה, כנראה שזה בסדר. כי אחרת, למה שהיו משדרים את זה בכלל? במילים אחרות, אנחנו סומכים על “המבוגרים האחראים” בשטח. על ההפקה, על הערוץ, על מי שמחליט מה ראוי ומה לא. ורק שנים אחר כך אנחנו מבינים עד כמה האמון הזה בטח כשהוא ניתן מתוך תמימות יכול להיות מקום מסוכן.

צילום מסך מתוך נטפליקס

האמת היא קצת יותר מורכבת מזה. אמות מוסר הן לא תמיד שחור או לבן, לרוב הן דווקא אפורות, משתנות, ואפילו נתונות לוויכוח. הבעיה היא שאת זה מגלים בדרך כלל בגיל הרבה יותר מבוגר ובשל. ואולי זה ההבדל הגדול והמשמעותי ביותר בין התקופה של אז לבין היום. היום יש לנו קול ואנחנו יודעים להשתמש בו.

עידן הסושיאל מספק תשתית רחבה להבעה. אפשר להשמיע דעה, ואפשר להיחשף לדעה אחת אם לא למאה  תוך כמה דקות. במובן הזה, הדעות של הדור החדש עשויות להתעצב אחרת משלנו, לאו דווקא כי הוא “טוב” יותר, אלא פשוט כי הוא גדל בתוך מרחב שמחזיר הדהוד, שמייצר תגובה, שמאפשר שיח.

זה לא אומר שהפקות יפסיקו לנסות לצייר תמונה מסוימת, או שתכנים פוגעניים ייעלמו. הם פשוט יגיעו באריזה אחרת, לעיתים במסווה מתוחכם יותר. אבל האמת היא ששתי דקות אחרי שזה עולה לאוויר ,זה כבר עולה לדיון ברשת. וזה, בעיניי, החלק הכי חשוב בסיפור, כי בסוף מישהו אם לא אנחנו יקום ויגיד שזה לא בסדר. מישהו יפתח לנו את העיניים, יצביע על מה שניסו לטשטש, וייתן מילים למה שהרגשנו בבטן ולא ידענו להסביר. ואז יתקיים דיון ציבורי. דיון שלא היה לנו לפני עשרים שנה, ושיש לו ערך עצום ואפילו אקוטי בעיצוב החברה שאנחנו רוצים לחיות בה. 

צילום מסך מתוך נטפליקס

נכון שלא הכול ורוד. כולנו יודעים כמה האצבע יכולה להיות קלה על המקלדת, וכמה פעמים תגובות הופכות למשהו אכזרי, לפעמים חסר אחריות, לפעמים פשוט רעש. אין ספק שהרשתות החברתיות עלולות להיות הרסניות לא פחות מתוכניות ריאליטי, ואולי אפילו יותר. ברשתות אין כמעט רסן כל אחד יכול לכתוב מה שבא לו, לרוב בלי פיקוח אמיתי. אז היינו מצפים שאולי הטלוויזיה, שכן נתונה לאיזשהו פיקוח, תפעל באופן אחראי יותר, או לפחות הגיוני יותר. אבל שוב ושוב היא מוכיחה שהיא לא.

ובנקודה הזו זה כבר באמת כמעט לא משנה איפה התכנים השנויים במחלוקת משודרים. 

ברשת לפחות אנחנו פחות פסיביים. בניגוד לטלוויזיה, שבה היינו בעיקר קהל שבוי, כאן אנחנו גם מגיבים, משתפים, מתנגדים, ומעצבים את השיח. בעיניי, חופש הביטוי הקולקטיבי, על כל הכיעור שיכול להתלוות אליו חשוב יותר מהחלופה שלא יתקיים בכלל.

בסוף, כמעט לכל תוכנית שעולה לאוויר תקום משפיענית לפעמים אינטליגנטית יותר ולפעמים פחות שתנתח את מה שראתה ותיתן לזה קול אחר. והיא לא לבד, גם הפלטפורמות הרשמיות של הערוצים, שמנהלות עמודי סושיאל, נותנות לנו היום את האפשרות להגיב “כאחד האדם”, ובאמצעות זה לקחת חלק פעיל בדיון עצמו. 

בסיפור שהתפוצץ סביב הפודקאסט של יעל פוליאקוב ואסי עזר, אחרי שכינתה משפיעניות שמצטלמות בעירום חלקי במילים פוגעניות היה די ברור לרובנו שההתבטאות שלה חצתה גבול. כמעט לא נשאר מקום להצדיק את הטון, או את הביוש עצמו. ובכל זאת, לצד הגינוי החד, עלו גם קולות שניסו לחלץ מתוך כל הרעש שאלה אחרת לגמרי, האם אהבה עצמית באמת זקוקה לאישור חיצוני, או שלפעמים גם היא מתערבבת בצורך להיראות ולהיות מאושרת? זווית שאני באופן אישי לא ממש חשבתי עליה כי הייתי עסוקה בלהתעצבן.

אני חושבת שבעבר לא רק שנחשפנו  לתכנים בעייתיים שלא ידענו לתת עליהם דין מוסרי גם נחשפנו אליהם בתוך מתכונת חדשה לגמרי שנקראה “ריאליטי”. בדיוק באותה תקופה התחיל לצוץ הפורמט החדש, כזה שתעתע בכולנו, כי הוא ישב תחת מסווה גדול של “מציאות” מציאות שגם היא בפועל מבוימת.

רק עם הזמן הבנתי שהריאליטי הוא לא באמת ריאליטי. לפעמים הוא אפילו גרוע יותר. הוא מוכר לנו משהו כאמת, בזמן שהוא ערוך, מתוסרט למחצה, ומונע משיקולים של דרמה ורייטינג. היינו קהל מהופנט שלא מצליח להסיט את העיניים מ״תאונות הרכבת״ שנפרשות מולו בכל פרק.

טיירה בנקס יצאה לדרך עם קונספט שנשען לכאורה על שבירת תקרות זכוכית וקידום אג׳נדות מהפכניות אבל די מהר משהו שם התעקם. במקום להישאר נאמנה לרעיון, היא לקתה בשיגעון גדלות, ובחרה לסטות לכיוונים שהפכו את הפורמט להרסני.

היא ידעה להראות לנו יפה מאוד בדוקו שאנחנו הצופים היינו חלק מהמנוע. המשכנו לצפות בקרקס ההזוי הזה, ועל פי הביקוש שלנו המשיכו לצלם עוד ועוד עונות. אבל זה קצת קל לטעון את זה. 

אין אחד שאני מכירה שלא התנסה פעם בלהעביר דמויות בסימס לקצה או במילים אחרות להרוג אותן בטביעה בבריכה או בשריפת הבית, רק כדי לראות מה יקרה. ואין אחד שלא מצא את עצמו נשאב גם לתיעודים קשים של אירועים אמיתיים גם כשהוא לא באמת “רצה”, וגם כשהוא ידע שזה לא עושה לו טוב. לא כי חיפשנו רוע, אלא כי היצר האנושי סקרן יותר מהיכולת להגן על הנפש שלנו מפני תכנים שעלולים להזיק לה.

בסוף אפשר בכיף לטעון שפעם היינו חסרי אונים. ואפשר לטעון, במידה מסוימת, שגם הדור של היום חסר אונים מול מנגנונים גדולים ממנו. אבל האמת היא שבכל תקופה יהיו מי שימשיכו לעשות דברים לא קבילים. חלק ייקחו אחריות, וחלק לא.

העולם ימשיך להעלות תכנים טובים ואיכותיים לצד תכנים נמוכים, פוגעניים או פשוט דפוקים.

לכל ריאליטי יהיה במאי, תהיה הפקה, ומאחוריהם יעמדו אנשים עם שמות. אנשים שמקבלים החלטות מוסריות יותר ומוסריות פחות. ואנחנו נמשיך להיות הצופים שנדרשים לתת על זה את הדעת.

אבל יש דבר אחד שלא תואם את התקופה ההיא ושאי אפשר לקחת מאיתנו היום וזו החשיפה למגוון דעות, הקול שלנו, והאקטיביות שלנו בתוך הדיון. וזה הערך הכי גדול. זה גם מה שגורם לי להרגיש קצת פחות חסרת אונים מול דברים שגדולים ממני, כי להבדיל מפעם- היום כצופים (בכל גיל שנהיה) יש לנו הרבה יותר כוח. לטוב ולרע.