פטריוטיזם בשקל תשעים

הפיד שלי, וכנראה גם שלכם, מלא בימים האחרונים בפוסטים חיובים של כמויות כרטיסי טיסה שהוזמנו בשעות האחרונות לארץ לקראת ה- 27.10, ליום הבחירות בארץ שהוכרז השבוע. הרבה תגובות מרגשות, שמחות, מלאות באופטימיות ובעיני - הרבה מאוד פטריוטיזם בשקל תשעים.

קמפיין Fly&Vote יצא עכשיו לרשמית לדרך לאחר שיש תאריך בחירות חתום (*עד כדי), ולפי הרעש שהוא מייצר, אלפי "ישראלים טובים" שעזבו את הארץ - חלקם לפני חצי שנה, חלקם לפני עשור או שניים - יעלו באוקטובר על טיסות לנתב"ג. הם באים "להציל את המדינה" בקלפי, לעשות סלפי עם פתק הצבעה, לעלות בחזרה על המטוס, ולחזור לחיים הנוחים שלהם מעבר לים.

סליחה, אבל זה לא פטריוטי. זה פטרוני, מנותק ובעיקר מעצבן.

הזכות לעזוב, החובה לשחרר

כדי שלא יהיו אי-הבנות: אין לי שום טענה למי שהחליט לרדת מהארץ, להגר, לרילוקיישן, או איך שלא תרצו לקרוא לזה כדי להרגיש יותר בנוח עם המילה "יורד". החיים בישראל הם משימה סיזיפית. יוקר המחיה פה מטורף, מחירי הדיור הפכו לבדיחה עצובה על חשבוננו, המצב הביטחוני שואב את האנרגיה הנפשית, והשסע החברתי מאיים לקרוע את הכל לגזרים. ההחלטה לארוז מזוודה ולחפש עתיד רגוע, בטוח וזול יותר בפורטוגל, קנדה או אנגליה היא החלטה אישית, מובנת ולגיטימית לחלוטין. אני האחרונה שתשפוט אותם - אני אפילו יותר נוטה להצטרף אליהם.

אבל להחלטה הזו יש מחיר מוסרי פשוט מאוד: ברגע שבחרתם לא לחיות פה, אתם צריכים לשחרר את ההגה.

הפוסטים שמציפים את הרשתות מריחים מהתנשאות. ישראלים שלא חווים את הפקקים של הבוקר, לא משלמים את מס הכנסה, או את מחירי התחבורה הציבורית, לא קורסים תחת מחירי הסופרמרקט ולא קופצים מכל אזעקה, מרגישים שיש להם את הזכות לקבוע איך ייראו החיים שלנו כאן בארבע השנים הקרובות.

הם ינחתו בנתב"ג, יסמנו וי עם פתק הצבעה ביום שלישי, ירגישו שעשו את שלהם, ובמוצאי שבת כבר ישבו בבית קפה שקט באירופה או בארצות הברית. הם לא יצטרכו להתמודד עם התוצאות שיהיו בסוף - לכאן או לכאן - הצד שלהם יפסיד? הם לא יושפעו מכך כלכלית, חינוכית או באף צורה. הצד שלהם ינצח? אולי נראה אותם חוזרים לארץ. הם פשוט יבואו, ישחקו לנו בעתיד – ויחזרו לבועה שלהם בלי לשלם את החשבון.

דמוקרטיה תיירותית ללא תג מחיר

דמוקרטיה היא לא רק הזכות הפורמלית לשלשל פתק לקלפי כי החוק היבש עדיין מאפשר לכם כי טרם נגרעתם מפנקס הבוחרים. דמוקרטיה היא חוזה חברתי. מי שמצביע צריך להיות מסוגל להסתכל בעיניים של האנשים שסביבו ולדעת שהוא נושא איתם בנטל של תוצאות הבחירה הזו – לטוב ולרע. מי שלא חי פה כבר כמה שנים טובות - למרות הקלישאות מהסדרות והפרסומות - ישראל היא כבר לא הבית שלהם. ישראל היא מקום שהם באים לבקר בו בחגים, לעשות בו קניות של במבה ומילקי בסופר ולבקר את סבתא.

ההחלטה להצביע בבחירות היא לא משחק מחשב, והיא לא מניפולציה אמוציונלית של "חובה אזרחית". דמוקרטיה היא חוזה חברתי עמוק. בבסיס החוזה הזה עומדת ההנחה הפשוטה שהמצביעים נושאים בתוצאות של הבחירה שלהם. אם אני מצביעה למפלגה שמבטיחה להעלות מיסים כדי לממן שירותים חברתיים, והיא נבחרת - המיסים שלי יעלו. אם אני מצביעה למפלגה שמובילה לקו ביטחוני נוקשה, והיא נבחרת - הילדים שלי הם אלה שיעמדו במחסומים או ייכנסו לעזה. אם אני תומכת במדיניות כלכלית מסוימת,  והמפלגה הזו נבחרת - הכיס שלי ירגיש את זה ישירות בסופרמרקט בסוף החודש.

מה קורה עם מצביעי ה-Fly&Vote? שום דבר מזה.

הם יגיעו, בהנחה שהם עדיין רשומים בפנקס הבוחרים - יצביעו, ויעלו על טיסת חזור עוד לפני שהקולות במעטפות הכפולות בכלל יתחילו להיספר. הם לא יצטרכו להתמודד עם שר האוצר החדש/ישן שיטיל גזירות כלכליות, כי המיסים שלהם משולמים לממשלת גרמניה או לארה"ב. הם לא יחטפו את המכה של האינפלציה המקומית, כי המשכורת שלהם היא ביורו או בדולרים. הם לא יצטרכו לחשוש מצו 8 הבא, כי הילדים שלהם לומדים בבתי ספר מקומיים בחו"ל ומדברים אנגלית עם מבטא מושלם.

זוהי "דמוקרטיה של תיירים". אקטיביזם נטול סיכון, חף מכל השלכה מעשית על חייהם של המצביעים. הם מקבלים את כל האנדרנלין והתחושה העילאית של "עשינו משהו בשביל המדינה", בזמן שאנחנו נשארים פה לנקות את הלכלוך ולשלם את החשבון.

מאחורי המאמץ הלוגיסטי והכספי של הקמפיין הזה מסתתרת הנחה סמויה ומקוממת: הישראלים שחיים בחו"ל חושבים שהם מבינים טוב יותר מאיתנו מה נכון לנו. הרי מרחוק הכל נראה ברור יותר, לא? כשלא שומעים את החדשות בלופים בדרך לעבודה, וכשלא צריכים להילחם עם פקידי שומה או נהגים עצבניים בכביש 6, אפשר לפתח תיאוריות פוליטיות מבריקות ונקיות מרעשים.

הפטרונות הזו מקוממת במיוחד כשהיא מגיעה מאנשים שלא חיים פה שנים. ישראל של 2026 היא לא ישראל שהם עזבו. הדינמיקה ברחובות, הכאב, החרדות, התקווה, הניואנסים הקטנים של החברה הישראלית – את כל אלה אי אפשר להבין דרך קבוצות פייסבוק של ישראלים בחו"ל או קריאת אתרי חדשות ישראליים בשעות הפנאי במשרד. המציאות הישראלית היא לא מוצג מוזיאוני שאפשר לחוות מרחוק ולבוא פעם בכמה שנים כדי "לתקן".

להגיע לכאן ל-48 שעות כדי להכריע את הכף בבחירות גורליות, מבלי להיות מושפעים אפילו בפסיק מהתוצאה של ההכרעה הזו, זהו מעשה אנוכי במסווה של אלטרואיזם.

החוזה החברתי שנשבר

אזרחות היא לא רק זכות פורמלית שמודפסת על פנקס כחול קטן. אזרחות היא שותפות גורל. כאשר אלפי אנשים שאינם שותפים לגורל הזה מנצלים פרצה חוקית – העובדה שישראל, בניגוד למדינות רבות בעולם, אינה מאפשרת הצבעה שגרירויות בחו"ל לכלל האזרחים אלא רק לשליחים רשמיים, ובכך "מאלצת" אותם פיזית להגיע לכאן – כדי להשפיע על המאזן הפוליטי, הם מפרים את החוזה הבלתי כתוב שבינינו לבינם.

אם החלטתם לקחת פסק זמן מהישראליות, זה בסדר גמור. אבל פסק הזמן הזה צריך להיות מלא. אי אפשר לקחת פסק זמן מהחובות, מהשירות, מהמיסים ומחרדות הקיום, אבל להתעקש לשמור על הזכות לקבוע מי ינהיג את המדינה הזו.

לכל מי שמתכנן לעלות על טיסת Fly&Vote בקרוב, אני רוצה לומר משהו פשוט: תחסכו לעצמכם את הכסף של כרטיס הטיסה. תשאירו אותו לחופשה הבאה שלכם בארץ, שבה תבואו לבקר את המשפחה, לאכול חומוס טוב וליהנות מהים. אבל אל תבואו להצביע. אל תבואו לקבוע לי, לילדים שאין לי ולשכנים שלי איך ייראו החיים שלנו כאן, בזמן שאתם מתכננים לעבור את בידוק הדרכונים בטרמינל 3 בדרך חזרה לחיים הנוחים שלכם מיד לאחר מכן.

אנחנו, אלו שנשארים כאן לעמוד בפקקים, לשרת במילואים, לשלם את המיסים המטורפים ולקוות לטוב – נסתדר לבד. נריב, נתווכח, נצביע, ואז גם נחיה כאן יחד עם התוצאות של הבחירות שלנו. לטוב ולרע, זה הגורל שלנו, ורק לנו יש את הזכות לעצב אותו.