מאיר אריאל אינסטגרם והאשליה שאפשר להתחיל מחדש

איפשהו בניו יורק, LA או לונדון, בשירותים מעוצבים, מוארים היטב ומלאי ציוד, אישה יפה מסירה מסכת לחות שהייתה עליה כל הלילה. זה השלב השני או השלישי בכל סרטון Shedding (ניסיונות הולמים לתרגום נכשלו). הסרטונים האלו כוללים באופן מסורתי הצגת תכלית של כל מוצרי הטיפוח והטיפול עימם אותה אישה יפה מאוד הלכה לישון:

בונט משי לשיער כדי למנוע פריזיות, טייפ מיוחד לפה שיכריח אותה לנשום מהאף, תחבושת ספוגה בשמן קיק שנקשרה סביב הבטן שלה כדי לעזור בעיכול (?), מסכת פנים עם בוסט קולגן, מסכת עיניים עם בוסט לחות, מדבקות לפצעונים שנראה שעברו לפני שנה או שנתיים, מדבקות מלבינות לשיניים ועוד ועוד שכבות על שכבות של מדבקות, מסכות וקרמים שנועדו לטשטש, להדק, ללחח.

מעבר לעובדה הפשוטה שאין סיכוי שנוח לישון ככה (תנוחת השינה הנדרשת כדי לתחזק את המגדל הזה בטח מזכירה יותר שכיבה בארון קבורה מאשר מנוחה) קשה להתעלם מכמות הזמן וההשקעה שהנשים האלו משקיעות בהכנה ללילה. בזמן הזה שבו אני, במקרה הטוב, שוטפת פנים ושמה קרם, ובמקרה הרע נרדמת בפה פתוח ומריירת על הספה מול סדרה שראיתי כבר שלוש פעמים.

צילום מסך מתוך אינסטגרם

העניין הוא שבניגוד לרוב הסרטונים של נשים יפות מתארגנות, הסרטונים האלו לא גורמים לי להרגיש רע, או אפילו מעוררים בי צורך עז לצאת לקניות. יש משהו כל כך מוגזם בתהליך, כל כך תעשייתי ולוגיסטי, שכאילו פוסל מראש את היכולת שלי להשתתף בו. התחושה שאני נשארת איתה בסוף הצפייה היא כמעט תמיד קתרזיס. אני לא מקנאה בה, אני נפעמת מהמשמעת שלה, כמו שצופים בספורטאי אולימפי שעושה משהו שברור לי שאני לעולם לא אעשה.

אבל מעבר לסקרנות האנתרופולוגית, יש שם משהו נוסף. כשאני צופה בה מקלפת את שכבות הסיליקון מהמצח, אני מבינה שהקתרזיס לא מגיע מהתוצאה האסתטית, אלא מהפעולה עצמה. מהרעיון המפתה שאפשר, ליטרלי, להוריד מעצמנו את היום שהיה. יש משהו בתנועה הזו, של יד שמפרידה חומר זר מהגוף, שנוגע בגירוד דתי כמעט. פתאום זה לא נראה כמו שגרת טיפוח פשטנית, אלא כמו טקס טיהור מודרני.

מאיר אריאל כתב: "לו רק יכולתי גם אני כך להגיח, בהשילי בלי כל חשש, תרבות של עור אשר יבש, וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". במובן הזה, מאיר לא ביקש לעצמו הרבה יותר מכל נשות האינסטגרם שלי. המשאלה היא אותה משאלה עתיקה: האשליה שאפשר למחוק את העקבות. שהזמן הוא לא משהו שנחרט בנו, אלא משהו שנצמד אלינו מבחוץ, כמו שכבה של סיליקון שאפשר פשוט לקלף בבוקר ולהשליך לפח האשפה המעוצב.

צילום מסך מתוך אינסטגרם

ההבדל הוא שאצל מאיר זו הייתה מטאפורה יפה על הנפש, אבל באינסטגרם זו פשוט עבודה ידנית. שם לא מחכים שהעור ינשור מעצמו באיזה תהליך רוחני, אלא פשוט תופסים בקצה ומקלפים. וברגע הזה, כשהפנטזיה הופכת לפעולה פיזית, הכל מתנקז לצליל אחד קטן:ה"סנאפ" הקטן של המדבקה שנפרדת מהעור. 

לרגע אפשר להאמין שאם רק נסיר מספיק שכבות נמצא מתחת את הגרסה המקורית שלנו. זו שלא דאגה, שלא הזדקנה, שלא ספגה את המתח של היום הקודם. דף חלק, נקי מראיות. אבל האמת היא שאין שום דף חלק. מתחת למדבקות ולשמן הקיק מחכה אותו עור בדיוק, רק קצת יותר לח וזמני. אני מעבירה יד על המצח שלי. הוא מרגיש חם, וקצת לא אחיד, ויש עליו את הסימנים של הכרית ושל המציאות. אין לי מה לקלף בתנועה אחת החלטית מול המצלמה. 

אני מכבה את הסרטון. האישה היפה כבר יצאה ליום שלה, זוהרת ונטולת זיכרון, ואני נשארת עם הפנים שלי. הן לא 'כמו חדש', הן בדיוק כמו ישן, וכל האתמולים שלי עליהן. אחר כך אני מתארגנת ויוצאת מהבית, ומזכירה לעצמי שאני לא נחש ולא רוצה להיות אחד כזה. אני לא רוצה להשיל מעליי את הימים, אני מעדיפה לקחת הכל איתי, ולהגיע למקומות חדשים עם הפנים שעשו את הדרך.