כנס, קזינו ועוד מישהו שאת קצת מרחמת עליו

אני כותבת את הטור הזה כבר כמה שבועות בהמשכים.בהתחלה הייתי בטוחה שזה יהיה טור פשוט על כנס:

איך מתמודדים עם אי־ודאות של פעם ראשונה לנסוע לכנס רחוק, איך חיים עם התחושה שצריך “לחזור עם תוצאות” ממשהו שאת בכלל לא יודעת איך הוא הולך להיראות, ואיך מתמודדים עם המחנק הזה בגרון מהרגע שמאשרים לך נסיעת עבודה שנלחמת עליה – ואז את שואלת את עצמך: עם מה אני בכלל אחזור.

ישבתי לכתוב על זה. אבל הייתי כל כך בלחץ. זה היה מוקדם מידיי מכדי לדבר על זה. הטור קצת הפך לטיפול. אחר כך, בדרך לכנס, בלילה במטוס, בטיסה הארוכה, ניסיתי שוב. היה לי דחף לכתוב על הפחד לא להיות מספיק טובה כי זה באמת מה שהעסיק אותי באותו רגע וזה כל מה שיכולתי לחשוב עליו. כתבתי פסקה שלמה שבה אני בעיקר מנסה להרגיע את עצמי שנגיע לשם ויהיה טוב. 

ניסתי לחשוב איך לייצר משמעות מהעשייה שלי כדי לחדד לעצמי למה אני עושה את מה שאני עושה. 

הזכרתי לעצמי שאני אלופת הנטוורקינג ושאין בן אדם שיותר טוב ממני בלייצר שיחה מכלום. ומזה דווקא מאוד חששתי: מה אעשה כשלא אוכל לייצר שיחה מכלום עם אמריקאי שאני מנסה להרשים? יצא טקסט שלם שבו אני מנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר ושזה קטן עליי.

משהו שחזר כמעט בכל הניסיונות היה אומץ.האומץ לעשות משהו שהוא מחוץ לאזור הנוחות, והפחד שלא אחזור עם תוצאות.

איפשהו שם הבנתי שזה כבר לא רק טור על כנס. זה טור על נסיעת עבודה והכנס הוא שם קוד.

נסיעת עבודה נשמעת על הנייר כמו הטוב משני העולמות: גם עבודה, גם חו״ל. במציאות היא איפשהו בטווח ביניים מוזר, לא באמת חופשה, אבל גם לא ממש שגרה. את לא בבית, אבל גם לא “מטיילת”. מבחוץ זה נשמע זוהר. כל מי ששומע שאני נוסעת ישר אומר: איזה כיף לך, איזה פינוק, איזה תנאים, איזה מקום עבודה מפרגן. אבל כל מי שבאמת היה בכנס כזה אומר לי שהוא לא מקנא בי. ואני? אני איפשהו באמצע.

בין החרדה ש“אני לא אהיה מספיק טובה” לבין הרצון לצאת ולכבוש גם את העולם הגדול, ולהוכיח שאיפה שלא נהיה- נוכל להביא תוצאות. כנס כזה מתחיל הרבה לפני העלייה למטוס. יש מצגות, תקציב, שכנועים, “למה זה חשוב לקרן”, מטרות, מדדים, רשימות פגישות, מיילים, לוגיסטיקה.

וברגע שמאשרים – המחנק בגרון רק גובר. מהרגע שזה מאושר, זה כבר לא רעיון. זו מחויבות. ואם נהיה רגע כנות, כנס נשמע הכי סקסי, והוא הכי לא. את מרגישה חייבת על זה שנתנו לך לנסוע.

את יודעת שמסתכלים בזכוכית מגדלת עלייך ועל הביצועים שלך. מה היא תעשה שם, עם מי היא תיפגש, מה הערך שהיא תביא איתה בחזרה. במקרה שלי, היעד היה לאס וגאס. עיר שאני באמת לא מבינה מי נוסע אליה לפנאי.

את כל הזמן מרגישה שאת חייבת להיות בעשייה כדי להצדיק את הנסיעה. את הולכת קילומטרים על קילומטרים כדי להגיע לקפה של ארוחת בוקר או לעוד אירוע “במלון ליד”, שבפועל זה עשרים דקות הליכה מהירה.

את מנסה להתמנגל עם המון אנשים מאוד טכניים, פחות "חברותיים", או פשוט מאוד אמריקאים.את שוברת שיניים בלהסביר באנגלית עסקית מה הקרן עושה, מה את מחפשת, מה את חושבת על AI נושא שאת כביכול מבינה בו, אבל צריכה לתרגם ל־small talk ולשיחה זורמת. וזה קורה כל היום. מהבוקר עד הלילה.

את צריכה להיות ייצוגית, חברותית, לג'נגל בין אנשים שאת כבר מכירה לבין אנשים שאת רוצה להכיר,בין עבודה מהארץ לעבודה שם, בין אירוע שאת רוצה להיות בו לאירוע שאת “חייבת” להיות בו.

וזה פאקינג מתיש.

ונגיד עוד מילה על וגאס. אולי יש כנסים במקומות קצת יותר נעימים. אבל וגאס. מי אוהב את וגאס? הכל מצועצע, רחוק, יקר, משמין ומטוגן. כמות האנשים שמגיעים לכנס הזה היא פסיכית, משהו כמו שמונים אלף איש.הכל מרגיש קצת מנוכר, ובכל מטר רבוע יש קזינו ועוד מישהו שאת קצת מרחמת עליו. ואז חוזרים לכנס עצמו. חמישה ימים מלאים סביב אותו דבר, מבוקר עד ערב. כי זה מה שיש שם: הכנס, הימורים וג'אנק פוד.

מאוד קל להסתכל על זה מבחוץ ולהגיד: "לא תודה, אני אשאר במיטאפים ברוטשילד." ובכנות? אני ממש מבינה את זה. ועכשיו, כשבאמת הגיע הזמן לסגור את הטור, אני כבר אחרי. עשיתי עוד גיחה לניו־יורק בדרך חזרה, תפרתי כמה פגישות, חזרתי לשגרה העמוסה בארץ: מיטאפים, אירועי הדלקת נר, פגישות, חברים ומשפחה.

מהפרספקטיבה הזו אני יכולה להגיד שהכל נכון, והכל קצת מיותר. לא ברור למה חששתי כל כך.כל דבר הוא בר־ביצוע אם מגיעים אליו ומתכוננים. והטורי־טיוטה הטיפוליים האלה הם ההוכחה להתכוננות שלי. נפשית ופיזית. כן, היה קשה, מתיש ומייגע. וכן, גם היה נחמד. הצלחתי לעשות וי על משימות שהגדרתי לעצמי.הצלחתי לייצר אימפקט לי ולקרן. הכרתי אנשים חדשים והעמקתי קשרים קיימים. אפילו יצאתי קצת מהסטריפ של וגאס וגילית שיש לה רחובות נוספים. הסתובבתי בוגאס הישנה, תוך כדי היכרות עם יזמים ומשקיעים חדשים, ובמקביל נהניתי ממשהו שהוא קצת אחר.

הבנתי כמה משקל יש עליי במקום העבודה. כמה מצפים ממני ודורשים ממני. שלחו אותי לקצה השני של העולם בסכום לא מבוטל של כסף כדי להביא תוצאות שיהפכו להיות הפיל הגדול בחדר. אבל צלחתי את זה. לא כי יש פה איזושהי חכמת בדיעבד וקל לי להעיד על כך עכשיו. אלא כי האמת היא שמה שמלחיץ בעבודה הוא בהכרח מאתגר ואתגרים זה משהו שרוצים לצלוח ואני את שלי צלחתי. 

נסיעת עבודה היא קשה. כנס הוא לא באמת סקס ולא באמת מרגש. בדרך כלל צריך חופשה אחרי. אבל ההשתתפות בכנס גם מרעננת. היא מייצרת הזדמנויות חדשות. היא פותחת דלתות ומכריחה אותנו לצאת מאזור הנוחות. ובעיקר, זו בחירה באתגר והיא מגיעה עם מחנק בגרון. בסוף, אחרי הכל הוא משתחרר, מתחלף בתחושת הקלה ולימים נסגר בסיפוק אדיר של הצלחה רק מעצם העובדה שבחרתי בו.