הזהות הישראלית שלי היא לא כתובת מגורים - היא שותפות גורל ואחריות

גדלתי בבית ישראלי־אמריקאי. לזה היו הרבה משמעויות, אבל אחת מהן התחדדה בשנים האחרונות: יכולנו להצביע גם בבחירות בישראל וגם בבחירות בארצות הברית. אזרחי ארה"ב רשאים להצביע גם מחוץ למדינה, אבל אמא שלי לא הצביעה בבחירות האמריקאיות. מבחינתה, היא בחרה לחיות בישראל, ולכן לא הרגישה שיש לה זכות להשפיע על חיים במדינה אחרת. 

גדלתי בבית פוליטי. מאוד. הצבעה בבחירות ונקיטת עמדות ערכיות לגבי החיים היו כמעט חובה מוסרית אצלנו בבית. ויתור על זכות הצבעה דמוקרטית לא היה עניין של מה בכך – זו הייתה בחירה מושכלת, כזו שאמא שלי התלבטה עליה. התפיסה הזו חלחלה גם אליי. כל השנים שחייתי בישראל, מעולם לא הצבעתי בבחירות לנשיאות ארצות הברית. הרגשתי שזה פשוט לא שלי.

בקיץ 2022 עברתי לניו יורק כדי להגשים חלום וללמוד באוניברסיטת קולומביה. מהר מאוד מצאתי את עצמי בתפקיד שלא ביקשתי – הסנגורית הלא רשמית של מדינת ישראל בכיתה. ובכל זאת, כשנערכו הבחירות בישראל בנובמבר 2022, אותה תחושה ישנה חזרה: אני בארה"ב לשנים הקרובות, מי אני שאשפיע על עתידם של אנשים שחיים שם בפועל? לא טסתי להצביע.

ואז החלה ההפיכה המשטרית. ישבתי בניו יורק, מלאת זעזוע על מה שהמדינה שלי מקדמת ואיך היא נתפסת בעולם, ובכל שבוע מצאתי את עצמי מפגינה ברחובות. לא כדי להסביר למה ישראל צודקת, אלא כדי להראות שישראל מורכבת מרבבות שרוצים אותה דמוקרטית וליברלית, ושפעולות הממשלה לא מייצגות את כלל המדינה. רציתי להיות שלוחה של ישראל הליברלית בניו יורק, קול שחוצה את האוקיינוס.

ואז הגיע 7 באוקטובר.

מצעד ישראל בניו יורק רבבות צועדים עם החטופים ושורדי השבי. צילום: דני טננבאום

עוד באותו בוקר, האינסטגרם שלי התמלא ב"חברים" לספסל הלימודים שהיללו את מחבלי חמאס כ"לוחמי חופש". תוך שעות הבנתי שהישראליות שלי אינה משהו שאני יכולה להניח בצד כשנוח לי. היא לא דרכון. היא לא כתובת מגורים. היא לא בחירה. היא זהות.

ימים ספורים אחר כך הקמנו את מטה משפחות החטופים בארצות הברית. במשך שנתיים ליווינו משפחות חטופים ושורדי שבי. ניסינו לעשות כל מה שאפשר כדי לקדם עסקה שתחזיר את החטופים הביתה. ישראלים וישראליות מחוץ לישראל נדרשו לפעול, לא בהכרח כי רצינו בכך, אלא כי הזהות הישראלית שלנו דרשה זאת מאיתנו.

משפחות החטופים בוושינגטון די סי. צילום: לירי אגמי

לאחרונה התפרסם טור דעה על אלפי הישראלים החיים בחו"ל שמתכוונים לטוס לישראל רק כדי להצביע בבחירות הקרובות. הכותבת תיארה אותם כפריווילגים שבוחרים מתי להיות ישראלים: חיים בנוחות מעבר לים, ובבוא הרגע המכריע קונים כרטיס טיסה יקר, מצביעים וחוזרים הביתה.

לפני ארבע שנים כנראה שהייתי מסכימה איתה. גם אני חשבתי שמי שבחר שלא לחיות במדינה לא צריך להשפיע על חייהם של מי שכן חיים בה. אבל השנים האחרונות לימדו אותי משהו אחר לגמרי: שאזרחות ישראלית היא הרבה יותר ממקום מגורים. היא, בדיוק כפי שהכותבת עצמה כתבה, שותפות גורל.

ראיתי משפחות חטופים ושורדי שבי נאלצות לטוס שוב ושוב לוושינגטון, לאו"ם ולבירות העולם כדי להתחנן בפני מנהיגים זרים שיעזרו להשיב את יקיריהם. ראיתי איך ממשלת ישראל ממשיכה להפנות להם גב, איך היא מעבירה חוקים שמאפשרים לחלק ניכר מהאוכלוסייה שלא לשאת בנטל, ואיך היא ממשיכה להסית ולהצית שנאה כלפי כל מי שמבקר אותה. אני פוגשת עוד ועוד תורמים אמריקאים שמתקשים, ולעיתים מסרבים, להמשיך לתמוך בישראל, ועוד ועוד צעירים יהודים שמתרחקים ממנה. השיח הפוליטי המורכב סביב ישראל, שהכרתי עוד מילדות, חצה גבולות. הזהות הישראלית בחו"ל היא משהו שכולנו נושאים בצורה כזו או אחרת.

ומנגד, אלפי ישראלים עוזבים הכול ועולים על מטוס כדי להגיע למילואים. מטות חטופים קמו בערים בכל העולם. חמ"לי הסברה, מבצעי גיוס ציוד, קהילות שלמות של ישראלים בחו"ל שמתגייסות יומם ולילה.

אני לא מתיימרת להשוות את החוויה שלי לזו של מי שחי בישראל. לא חוויתי אזעקות. לא רצתי לממ"ד. לא חייתי תחת איום הטילים מאיראן, עזה או לבנון. החוויה בחו"ל בשנים האחרונות הייתה מורכבת, אבל היא לעולם לא תשתווה לפחד של משפחה בישראל שממתינה לילד שיחזור מהצבא, או מתעוררת באמצע הלילה כדי לרוץ למרחב המוגן. ובכל זאת, ישראלים בכל העולם היו חלק מהסיפור הזה. כי שותפות גורל לא נמדדת רק לפי מקום המגורים. היא נמדדת באחריות.

והאחריות הזו דורשת מכולנו, ישראלים בארץ ובחו"ל, להתייצב בצו השעה. ההתפלפלות והשיח האינטלקטואלי על מימוש הזכות הדמוקרטית הזו אולי היו רלוונטיים במערכות בחירות קודמות. אבל במציאות של ישראל ב-2026 אין להם זמן ואין להם מקום. אם הממשלה הזו נבחרת מחדש, ישראל עלולה להגיע לנקודת אל־חזור. אלה הבחירות החשובות ביותר שהמדינה הזו ידעה מאז הקמתה, ואף אחת מאיתנו לא יכולה להרשות לעצמה את הפריווילגיה של אדישות.

דווקא משום שדמוקרטיה היא חוזה חברתי עמוק, אני מאמינה שהחובה שלנו כישראלים.ות היא לממש את זכות ההצבעה הזו – כי אנחנו חלק מהעם שעתיד המדינה ישפיע עליו, גם אם כתובת המגורים שלנו נמצאת כרגע במקום אחר.

ההבנה העמוקה ביותר שנפלה עליי בשנים האחרונות היא שהזהות הישראלית אינה בחירה. כשהוריי בחרו לגדל אותי בישראל, הם בחרו עבורי גם את האחריות שמגיעה עם הזהות הזו, אחריות שלא מסתיימת כשעולים על מטוס, ולא נגמרת רק כי היה לי חלום לחיות בניו יורק. אנחנו יכולות לבחור איפה נגור. אנחנו לא יכולות לבחור אם להיות חלק מהסיפור הישראלי.

לכן טוסו להצביע. שכנעו חברים ובני משפחה מתלבטים, בארץ ובעולם. אדישות היא מותרות של מי שחושב שהעתיד הזה לא נוגע בו – ואף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו את המותרות הזו. אני מקווה ומצפה שאחוזי ההצבעה השנה יהיו הגבוהים ביותר שידענו. וכשתצביעו, הצביעו למען מפלגות שקוראות לתיקון ולריפוי, למען מי שמאמינות בשוויון, שלוקחות אחריות ופועלות יום־יום ליצירת ישראל טובה יותר.

כי אני מאמינה שזו האחריות שלי. כי אין לי הפריווילגיה לעמוד בצד. כי אין לי את הזכות לוותר על הניסיון להפוך את ישראל למדינה טובה יותר. לאף אחד מאיתנו, ישראלים בארץ ובעולם, אין את הזכות הזו.

ובעיקר – זו החובה שלנו. אם לא נמהר לממש אותה, אנחנו עלולים לגלות שיום אחד כבר לא תהיה לנו האפשרות לעשות זאת.

מאת דנה צויגרך