במקום שבו מישהו מת, נולד האבל

לפני עשרה חודשים איבדתי את אבא שלי, הוא נפטר ממחלת הסרטן.

עכשיו כשעבר קצת זמן מאז שנפטר, אני מתחילה לעבד ולהבין עם עצמי מה זה אומר לאבד אבא ובכלל הורה. נולדתי למשפחה עם מודל משפחתי יחסית מתפקד שיש בו אבא ואמא והם אחראים עליי. הם הגב שלי. הם מצילים אותי מכל צרה ומוצאים נחת בכל שמחה או הישג. 

יש לי שני עמודי תווך בחיים שיהיו שם בכל מצב וירעיפו עליי אהבה ללא תנאים. למעשה זכיתי ואולי זה לא מובן מאליו בכל משפחה. בשנה האחרונה אבא שלי הלך ודעך. הוא נהיה יותר ויותר חסר ישע אל מול ההתפתחות של המחלה והתחלתי לקלוט שעמוד התווך שלי מתחיל להיסדק ואף בדרך לקרוס וההבנה שאין שום דבר שאפשר לעשות בכדי למנוע את זה היא ממוטטת כשלעצמה.

המחלה שלו רקדה איתנו במשך שנים, היא הלכה וחזרה עד שבשנה האחרונה התחילה לתת את אותותיה האימתניים. משם כבר יכולנו להתחיל לספור את הזמן לאחור. אני חושבת שכולנו הבנו בשקט עם עצמינו שלא נשאר עוד הרבה זמן ואנחנו נכנסים למוד הישרדותי של טיפול וסיעוד תוך ניסיון להקל עליו ואולי גם עלינו כמה שרק אפשר. נחתה עליי איזושהי תודעה שאני חייבת להיות ולעשות כל מה שאני יכולה כדי שלא אגיע למצב בו אני מתחרטת שלא הייתי או עשיתי מספיק. רציתי להרגיש שלמה למרות שזו אחת התחושות הכי קשות להשגה בעיניי, כזו שאין לה בית והיא תמיד תרגיש נודדת. 

אבא שלי ואני לא היינו החברים הכי טובים, מעולם לא ממש הייתי הילדה של אבא אלא יותר של אמא. ברוב שנות ילדותי לא ממש הסתדרנו. אבא שלי מבוגר ממני בהרבה (נולדתי כשהוא היה בן 45). הוא חיי חיים מאוד שונים משלי. הערכים והחינוך שהוא ניסה להכתיב לי אל מול אילו שאני ייחלתי להם היו דיכוטומים מידיי ויצרו הרבה קלאשים. אני הייתי ילדה סקרנית, מרדנית ומעט חצופה שרצתה לטרוף את העולם אבל הבית דיבר שפה אחרת, צנועה ופשוטה יותר.

אבא שלי גדל בכרם התימנים בדירת חדר עם עוד 9 אחים, מקרה קלאסי של משפחה קשת יום בתקופת העליות לארץ. אני לעומת זאת, גדלתי ברמת אביב ג' לצד האנשים הכי חזקים במשק שבינוניות לא הייתה חלק מהז'רגון שלהם. לעיתים זה הרגיש שהפערים הבין דוריים היו חזקים מאיתנו וחיבלו לא פעם ביחסים שלנו.

היו שנים רבות שכעסתי ונטרתי על בחירות והתנהגויות שלא כיבדתי או הערכתי. לקח לי המון זמן לסלוח ולהכיל את העובדה שהוא עשה את הכי טוב שהוא ידע גם אם זה יצא הרבה פעמים עקום ומאכזב. 

לכולנו יש ציפיות אינסופיות מההורים שלנו להיות משהו מושלם שלא קיים עד שאנחנו מעבירים את המשקולת הזו לבני הזוג שלנו. הם הבאים בתור לסבול משאיפה לעמוד בציפיות למודלים "מושלמים" שלא באמת קיימים.

לימים התבגרתי, אבא גם, הזמן עשה את שלו והחיים לאט לאט הורידו מחסומים ומגננות. הצלחנו לגשר על כמה מהפערים ולמצוא דרך טובה יותר לתקשר. מעולם לא היה ספק שאני והאחים שלי זה הדבר הכי חשוב לו בחיים וכל מה שהוא עושה קשור ברצון לתת לנו את החיים הכי טובים שהוא יכל. היחסים האישיים בינינו אמנם היו מאתגרים אבל את תפקידו כהורה הוא מילא ללא שום עוררין. 

הוא דאג שלא יחסר לי כלום, נכח בכל אירוע משמח והתייצב בכל משבר. הוא היה שם.

האבחנה הזו הייתה קריטית בהתאבלות שלי עליו כי הזכרונות שאפפו אותי היו מעורבבים. 

זה אפשר לי להיזכר ברגעים שהיה לי הורה שדאג לי תמיד ומעולם לא השאיר אותי לבד.

התחושה הזו נותנת כוח והרגשתי ברת מזל, אפילו בלתי מנוצחת. 

כשהתבוננתי לעומק, אל תוך המחשבות האילו, הגעתי לתובנות חדשות.

היום קיימים בעולם מודלים רבים ומגוונים של משפחה: אבא ואבא, אמא ואמא, חד הורי, הורות משותפת וכו'.

כשאני מנסה לחשוב קדימה ולתהות על היחסים שאולי יהיו לי עם הילדים שלי, אני מבינה שהכימיה בינינו אינה דטרמיניסטית. אותו הדבר נכון גם לגבי אחים. אנחנו אוהבים את בני המשפחה שלנו והם אוהבים אותנו, אבל בסופו של דבר משפחה לא בוחרים, והקשר האישי יכול להתבטא במגוון רחב של צורות, כאלה שאין לנו באמת שליטה עליהן.

ובכל זאת, למדתי להאמין שלהיות הורה היא משימה שאולי כן אפשר לצלוח. האנושות מוכיחה שוב ושוב שילדים לא זקוקים בהכרח לאמא ואבא במובן המסורתי, הם זקוקים להורים שיאהבו אותם, ידאגו להם, ויהיו שם בשבילם.

אני חושבת שההתמודדות תוך כדי תנועה עם הפרידה מאבא, על כל ההיסטוריה שלנו כשהוא גוסס לי מול הפנים, שינתה אותי. נאלצתי לצלול עמוק אל תוך נבכי נשמתי בשביל למצוא את הכוחות להמשיך להיות שם. לעשות בינג' למחזה הכואב והצורם הזה שלא יודעים מתי יסתיים, מפחדים שיסתים אבל בסוף גם רוצים שיסתים. 

החוויה הזו תבגר אותי ותעצב אותי מחדש והחיים לא יהיו אותו דבר, הם יהיו אחרים. 

גם ברגעים שמחים, העצב ימשיך להתגנב ויזכיר לי שמשהו גדול בחיים השתנה ואינו שלם עוד.

ועל המראה שעל הקיר ייווצר סדק קטן. ובכל פעם שאסתכל, היא תשקף לי אותו.

"אבל" זה דבר שכרגע אני לא חושבת שאפשר להשלים איתו אלא להמשיך לחיות לצידו. הוא קופץ במפתיע, מבקר שלא לצורך, צף אל מול טריגרים שונים ומעלה גם זכרונות נעימים. חברה סיפרה לי, שבמקום שמישהו אחד מת, נולד לו "אבל" ויש לו חיים משל עצמו. הוא כמו תינוק שנולד ודורש המון תשומת לב בהתחלה. אבל עם הזמן, ככל שיתבגר אני מניחה שיהיה יותר אדון לעצמו וידרוש ממני פחות.

למרות שהשלמתי עם רוב החסכים ממזמן והזזתי את המורכבויות הצידה, כי אלוהים יודע מה יוצא לי מהן היום. ביקשתי מעצמי להתרפק על הזכרונות הטובים, על הרגעים היפים שהיו לי נעימים להיזכר בהם ולכאוב את לכתו האמיתי דרכם. בסוף כל סטורי שאני מעלה באינסטגרם לזכרו, אני כותבת: "ואני זוכרת אותך ברגעים הכי יפים".

אני נותנת לעצמי לכאוב את העובדה שנעלם לי הורה מהחיים ואני כבר לא הילדה הקטנה של מישהו, אלא אינדיבידואל אמיתי בעולם. מרגיש שגם אמא שלי נתמכת בנו היום יותר מאשר אנחנו בה. התפקידים משתנים. 

חיפשתי בהתכתבויות הוואסאפ עם אבא שלי שיחות שיהיו לי למזכרת. 

שיחות חולין שגרתיות להישען עליהן ולהרגיש נורמלית. חיפשתי מילים חמות שאוכל לנצור לנצח. 

ומצאתי את השיחה הזו-

אני אפילו לא זוכרת על מה הייתה בדיוק, אבל זה לא באמת משנה כי זה מן הרגעים הטהורים של אב ובת שגורמים לי להרגיש עטופה ואהובה גם אם הוא כבר לא נמצא. הגעגוע מקבל משמעות חדשה והוא לעולם יישאר פתוח.

לבסוף, גם אם היחסים שלי עם אבא היו מורכבים ולא תמיד ענו על ציפייה מסויימת, אני מתנחמת בתובנה שהיה לי הורה והוא כן ענה על הציפיות שלי. 

אבא שלי היה שם. לא רק שהיה שם, הוא גם היה גאה בי וזכיתי לשמור את זה כתוב וחרוט על הלב. 

ואילו מבין הרגעים הכי טובים שילוו אותי הלאה ואני הכי בוחרת לזכור.