אם כבר רילוקיישן אז דווקא כשאת רווקה

לפני כמה ימים פגשתי מישהי ששוקלת לעבור לניו יורק. היא רווקה, ובשלב די מוקדם בשיחה היא שאלה אותי אם לא קשה לי להיות רווקה בניו יורק.

האמת? מאז שעברתי אני מקבלת את השאלה הזאת בלי סוף. קשה להכיר? את לא לבד? את מחפשת זוגיות? את יוצאת רק עם ישראלים?

ויש משהו מצחיק בשאלות האלה, כי הן מניחות שהדבר המרכזי בחיי הרווקות שלי הוא גברים.

שלא יהיו טעויות. גברים בהחלט תופסים נפח. אם מישהי תפתח את קבוצות הוואטסאפ שלי היא תמצא דיונים ארוכים על דייטים, הודעות שלא נענו, הודעות שכן נענו, ישראלים, אמריקאים, גבוהים, נמוכים ומה לעזאזל הוא התכוון כשהוא כתב את מה שהוא כתב.

אבל רוב הזמן אני בכלל עסוקה בלחיות.

יש רגעים שאני אומרת לעצמי שכל יום פה הוא פרק שלם בסדרה. לפעמים אני תוהה אם זאת חוויה שקורית גם למי שעוברת לתל אביב. אולי כן. אבל בשבילי הרילוקיישן הזה מרגיש כמו סוג של לידה מחדש. לא כי שכחתי מי אני. להפך. יש לי כבר את כל הכלים. אני פשוט צריכה ללמוד מחדש איך חיים. להבין את השכונה. למצוא את בית הקפה. למצוא את הפילאטיס. להבין איך מדברים עם אנשים. להבין איך משתלבים. ואם בכלל צריך להשתלב.

והשהות פה לבד, מביאה איתה אינספור ניסויים, אמרתי לעצמי לעשות דברים שמביכים או מפחידים אותי וכשעברתי לשכונה נידחת בקווינס, החלטתי שהגיע הרגע לגלות אותה גם בברים (שזאת החלטה קצת מוזרה כי איך את הולכת לבר בלי לשתות….).

הנוף מהבית

בפעם הראשונה הגעתי באיזו שעה חמש אחר הצהריים. טעות של מתחילים. זה בדיוק הזמן הזה שהפיק נגמר והערב עוד לא התחיל. היו שם בערך זוג אחד ועוד שני אנשים. אבל אני כבר הייתי בהתלהבות. בכל זאת. לבד בבר בניו יורק. זה מדליק.

אז התחלתי לדבר איתם. רק שאז נכנסו לתמונה האנגלית שלי, הווייב הלא ברור שלי וחצי כוס יין שאני לא באמת יודעת לשתות. אחרי כמה דקות קיבלתי את המבט הזה שאומר "אנחנו נחמדים, אבל למה את פה?". ובשלב מסוים הבחור אפילו הניח יד על החברה שלו, כנראה כדי לוודא שאני מבינה שאין פה הצעה לשלישייה. היי אחי. מבטיחה שלא לשם כיוונתי. חזרתי הביתה שיכורה, עם סיפור של מישהי שחשבו שהיא מניעה לשלישייה ובלי מספר טלפון. לקח לי זמן להניע את הניסיון הזה שוב. בכל זאת, לא הגיוני שזה מה שקורה כשהולכים לבר לבד, הסרטים משקרים.

אז הגיע הרגע וניסיתי שוב.

תרשו לי להתלהב על האומץ של לצאת לבר לבד

בר ספורט. קצת יותר אנשים.אבל שוב, שעה לא נכונה או יום לא טוב. אבל לפחות למדתי משהו. הפעם הבאתי מחברת. כתבתי. הסתכלתי על אנשים. החלפתי מבטים עם איזה בחור. רק מבטים. אמרתי לעצמי שאני מסוגלת ליותר אבל…זה עוד היה השלב הבוסרי שלי.

מאז הפעמיים הפחות מוצלחות הללו, עברה שנה.

ובערב אחד, כשהתבטלו לי התוכניות, החלטתי לנסות שוב. למי שלא בעניינים, הניקס היו באמצע טירוף כחול-כתום, ובדרך הביתה יש בר שכונתי שכבר הרבה זמן רציתי להצליח להיכנס אליו לבד.

כדי שלא אתחרט התחייבתי לחברים: "אני הולכת לצוד גברים ולהעז לצאת לבד לבר. אעדכן."

לקח לי כמעט שעה לצאת מהבית. התלבשתי יפה אבל לא מדי, וכל חמש דקות אמרתי לעצמי "טוב יאללה תחזרי" ו"איזה מביכה את". אבל בסוף כבר התחייבתי לסיפור, וכשאני מתחייבת לסיפור אני הולכת.

הגעתי לבר מלא אנשים. הבחור בכניסה אמר שאין מקום. אמרתי שאין בעיה, אני לא צריכה לשבת. ונכנסתי. בהתחלה עמדתי קצת בצד וניסיתי להסתכל על הטלוויזיה כאילו אני הכי מבינה מה קורה במשחק. בתוך הראש היה דיון שלם: מגניב או מוזר?

לא עברו חמש דקות ובחור ניגש וביקש את המספר שלי. אחריו הגיע עוד אחד. ואז עוד אחד. ובין לבין חבורה של אנשים הזיזה כיסא ושאלה אם באתי לבד והזמינה אותי לשבת איתם.

ישבתי שם וצחקתי לעצמי. לא בגלל הגברים. בגלל שהבנתי כמה רחוקה המציאות מהפחד.

כי זה מה שאני הכי אוהבת ברווקות שלי כאן. לא הדייטים. לא האפליקציות. אלא כל המפגשים הקטנים שבדרך. הרגע הזה שאת הולכת ברחוב עם אוזניות, בתוך העולם שלך, והעיניים שלך פוגשות עיניים של מישהו. יש חיוך קטן. שום מילה. וכל אחד ממשיך ליום שלו. לא קרה כלום, אבל משום מה האנרגיה שלך פתאום בשמיים.

ואיזה כיף זה לרדת מהרכבת, שוב עם האוזניות והעולם שלך, ולהחליף מבט עם ההוא שעומד בקרון ומוודא שכולם נכנסים ויוצאים. יש חיוך קטן של שלום ותודה וזהו. אבל פתאום העיר הענקית הזאת מרגישה קצת פחות זרה.

אני חושבת שבישראל תמיד הרגשתי שמפגש צריך להוביל למשהו. לחברות. לדייט. לקשר. בניו יורק למדתי ליהנות גם מהמפגשים שלא מובילים לשום מקום.

ואולי בגלל זה אחד הפלוסים הגדולים ברווקות שלי הוא החופש. והמינוס הכי גדול זה שלא משנה מה את צריכה להספיק לבד: כביסה, כלים, קניות, ניקיונות, יצירת חברויות, שכר דירה וכו.

אבל איכשהו אני עדיין זאת שהכי קל להזרים.

"מה את עושה בשלישי?" 

"כלום."

"רוצה לבוא לתערוכה?"

"כן."

האמת היא שהחופש הזה מאפשר לי להכיר אנשים, להכיר מגוון ולהכיר תרבויות. לפני כמה ימים חברה שאלה אותי למה אני כמעט לא יוצאת עם ישראלים.. אין לי שום דבר נגד ישראלים. להפך. ארוחות שישי, עברית ומשפחה הם חלק ענק מהחיים שלי כאן. אבל יש משהו ממש מגניב דווקא בהזדמנות להכיר תרבות אחרת ולהביא את התרבות שלי לתוך מערכת יחסים. אז מצאתי את עצמי מכירה איטלקים, אפרו-אמריקאים, יוונים, הודים, סנגלים. מסבירה מה זה "נו", למה "מה זה?" זאת לא באמת שאלה, ולמה אנחנו אומרים "סבבה" על כל דבר.

יש רגעים שאני מרגישה שכל העיר הזאת היא שיעור אחד גדול בתרבויות. מה שמחזיר אותי לאותה תערוכה.

לתומי חשבתי שינה, חברתי, באמת רוצה לראות תערוכה במוזיאון.

יום שלישי הגיע. ואני כמו שזורמת, לא שואלת הרבה שאלות, לרוב אומרת כן ואז מגלה לאן אני מגיעה, אבל הפעם קצת לפני הייתי צריכה להבין איך כדאי להתלבש… "תגידי, איזה תערוכה אנחנו הולכות לראות?" ״תיקים של פנדי. תבואי יפה."

עכשיו. שלישי. ערב. תערוכת תיקים באמצע העיר. כמה יפה אני כבר צריכה להיות?

כבר הספקתי ללמוד שחלק מהתרבות,  האמריקאיות מתלבשות לבילוי כמו שאנחנו מתלבשות לחתונה.

אז לקחתי אוברול שכבר לבשתי לחתונה של חברה. מדדתי אותו. הרגיש לי מוגזם מדי. עברתי ללבן. הרגיש לי בטוח. מרגישה טוב. מגיעה לאירוע. מתקשרת לחברה.

"איפה את?"

אוקי תקראו טוב. סקס והעיר הגדולה. השטן לובשת פראדה. אירועי גראמי. מה שאתן מדמיינות זה מה שהיה.

צלמים של פפראצי. פלאשים. אישורי כניסה. מארחות שהן בעצם קצת דוגמניות.

"ינה. פעם הבאה אנחנו מתלבשות לחתונה."

הפער בין איך שנראינו לבין איך שהנשים שם נראו היה כל כך גדול שאפשר היה לראות שאנחנו לא שייכות. וזה לא נגמר פה.

נטוורקינג. מינגלינג. לא?

״וואו. חמודה. תלמדי להתלבש לפני שאת ניגשת למישהי.״ מסקנה נוספת מהאירוע.

ראיתי מישהי שנראתה לי ממש מדליקה. ואני, עם היכולות המאוד טובות שלי לגשת לאנשים, ניגשתי אליה.

ינה אומרת "מאיה אל..."

אבל אני כבר שם.

"היי, את נראית לי ממש מדליקה. מה החיבור שלך לאירוע?"

"אני אשת המרקטינג של פנדי."

ווואט.

"וואו. איך הגעת לזה? אני פשוט ממש מתעניינת בחיבור בין אופנה למרקטינג."

ואז התחילו לגשת אליה אנשים שהיו, בוודאות, יותר מעניינים ממני. במראה ובשפה.

אמרתי לינה:

"טוב. יאללה. מסתובבת."

אבל לא. היא חזרה לדבר איתי. סיפרה איפה התחילה ואיך התקדמה. ואני, בתוך כל הרעש, מנסה להבין חצי ממה שהיא אומרת. ואז שלפתי את הקלף שאנחנו, הישראליות, די טובות בו. "אם לא אכפת לך, אשמח לקבל את הטלפון שלך ואולי לקבוע איתך לקפה. אני מחפשת חונכת מקצועית."

ינה ובלייק לייבלי

היא פתחה חיוך אמריקאי מנומס ואמרה:"אני אדאג שתקבלי את המייל שלי."כן. הוא לא הגיע. אנחנו כבר שעה בתוך האירוע, עשיתי מספיק פאדיחות ונראה שאפשר היה כבר לחתוך..

ואז הגיעה בלייק לייבלי. כן. בלייק לייבלי. דעתי היא, שהיא הרבה פחות יפה במציאות.

אבל סלב סלב. אז הצטלמנו לידה.

אין הרבה מה לספר פה. חוץ מזה שבאותו רגע הבנתי שעוד פעם מצאתי את עצמי במקום שלא תכננתי להגיע אליו בכלל. ואולי זה כל הסיפור.

כי אם תשאלו אותי אם קשה להיות רווקה בניו יורק, כנראה שהתשובה היא שכן. לפעמים.

אבל רוב הזמן אני בכלל עסוקה בלחיות. להיכנס לחדרים שאני לא בטוחה שאני שייכת אליהם. להכיר אנשים שלא הייתי פוגשת בשום מקום אחר בעולם. לעשות דברים שמפחידים אותי.

ולגלות שבסוף, כמעט תמיד, אני יוצאת עם סיפור.

ויש רגעים שאני אומרת לעצמי שכל יום פה הוא פרק שלם בסדרה.

ובינתיים?

אני ממש נהנית מהעונה הזאת.

מאת מאיה גילת